In memory of my father, Otto B. Kraus, Author: The Painted Wall

  See also: 1Holocaust.com

(Hebrew Font setting required for text below)    

________________________________________

                My Father, Job.     אבי, איוב    

 

עצוב אני יושב לכתוב על אבי, החכם, הישר והטוב. אבי שאיננו. אבא שלי היה אדם שחווה, וחזר וחווה על בשרו את תעלוליו הזדוניים של השטן. עד כדי כך היו חייו של אבא מלאים מהמורות ותהפוכות, עד כי לעתים היה מודד את חייו כנגד אילו של איוב המיקראי. באחת אני מתמלא צער גדול של געגוע ויתמות. אני ניזכר כיצד אבא נרתע מגילויי רגשנות יתירה, וכובש את דימעותי.

מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. אבא לא בכה גם כשהובאה גופתה של אחותי היפה עטופת תכריכים לבנים אל אדמת השרון האדומה. אבא עמד על פי הקבר הפעור ודמם. זאת הייתה האדמה שפעם חלם להפריח והיום גם הוא טמון בה. אבא היה המום מכאב נורא ואולי גם זועם בליבו פנימה על זה הלוקח ילדים טרם הוריהם. לאחר שנים של מאבק נואש במחלה חשוכת-המרפא, אבא הביט קפוא בגופה הדומם של ביתו מורד אל תוך הבור ולא הוציא הגה מפיו. אני זוכר שצפיתי מיוסר ואבוד באבי וייחלתי לאות. מאד רציתי שיראה לאחי ולי כיצד מקלים על המשא ומשחררים את הכאב. אבל האות בושש מלהגיע. אמא התייפחה בכאב כשהחלו הרגבים לכסות כשמיכה כבדה על הילדה שאבדה לה. אבא חשק שפתייו בכוח כה רב עד כי נידמו לפס צר ולבן, ושתק.   

אבי היה סופר ומחנך בעל חוש הומור, רגישות מופלאה ויכולת הבנה לנפשם של אנשים. הוא גדל במישפחה מבוססת בפראג, אבל חלם, לדאבון ליבם של הוריו המודאגים, על עתיד של סופר, חלוץ ואיש אדמה בפלסטינה. מאז ימי ההכשרה הציונית-חקלאית שעבר בנעוריו פיתח אבא שלי יחס רומנטי לאדמה. מתוך נוסטלגיה שנותרה בו לימי ההכשרה ושנותיו בקיבוץ ובעיקר בשל אהבה אמיתית לטבע, המשיך לגדל צמחים כל חייו וסיפר כיצד אהב לחרוש ייחף.

אבא שלי סלד מהמימסד הדתי אך למד ביסודיות האופיינית לו את סיפור עמו העתיק לאחר שניכפה עליו להכיר ביהדותו עם הכיבוש הנאצי. הוא קרא בתנ"ך מתוך רצון למצוא זהות חדשה-ישנה ובשל סקרנות להבין את עמו ממבט היסטורי ולאומי. אבא שלי האמין באלוהים אך לא בדרך שאנשים דתיים מאמינים בו. כפי שהוסבר לאיוב, גם אבי חשב שהאדם קטן מלתפוס את מושג האלוהות. מושגים כגון רחמים, צדק או אמת היו לדעתו מונחים הלקוחים משפת אנוש, לשון השונה תכלית שינוי משפתו של האל. אבי, שעל זרועו היה צרוב בכחול מיספרו הסידורי של השטן, לא התריס ושאל כאיוב. אולי כבר ידע שלא תהיה תשובה שיוכל לקבל. אבא האמין שכל מה שקורה בעולם אינו מתוכנן אלא אקראי. יחד אם זאת, אמר שכל אשר קרה צריך היה להיות ויש לקבלו כבילתי נמנע, שכן דברים הם תוצאה של כל אשר קדם להם מאז רגע הבריאה 

רצה הגורל, וביום הולדתו השמונה עשרה של אבי פרצה גם מלחמת העולם השניה. ספק אם שיער אבי הצעיר באותו יום עד כמה יתקנא באיוב. בוודאי גם לא תיאר בדימיונו אז עד כמה יתהפך עליו עולמו, שייחרב וייבנה וייחרב וייבנה וייחרב.

כשסעדנו באהבה את אבא בימיו האחרונים בביתו כבר הכיר את נכדתו, שנולדה בתאריך היום בו הסתיימה מלחמת העולם השניה והיא יפה כדודתה ואם סבתה המנוחות. מתוך אמונה שייקל לו בכך, חפשתי דרך לאוורר את מרתפי ליבו הנעולים. סיפרתי לו על נכדתו והוספתי שרק לאחרונה למדתי על בשרי חרדת הורה לילד מהי. אמרתי שבהיותי אב יכולתי לתאר את עוצמת כאבו הנורא על ביתו, אחותי. שיערתי כי הייגון בעיקבות אובדנה היה גדול אפילו מזה שחש במות אמו, אביו ואחיו הצעיר בשואה. אבא היה כבר חלוש מאוד אך עדיין צלול. הוא ניענע בראשו, עצם את עיניו ואחז בידי. גם אז לא בכה ממש, אבל החזיק בידי, דבר שבימים כתיקונם לא היה עושה מחמת ביישנותו, ושנינו חשנו קירבה גדולה והצטערנו צער רב על פרידות שהיו ויבואו.

כשנולד בני, תשעה חודשים אחרי מות סבו, נידהמנו כולנו ושמחנו מאוד. דניאל, שנקרא על שם גיבור סיפרו הראשון של אבי, אדמה ללא אלוהים, דומה מאוד לסבו המנוח. עולה בדעתי פתאום המחשבה שאם יושבים אבותינו במקום כל שהוא, מחליפים זיכרונות ושותים תה, הרי שאבי ואיוב וודאי משועשעים מסיפורו הנירגש של הנביא אודות שהייתו הקצרה במחיצת כמה אריות מפהקים. אני מביט בילדיי וחושב שאים הייתי אדם המאמין בצדק אלוהי או בודהיסט, קל היה לי לדמות שנישמת האב וביתו התגלגלו חזרה לעולם כאח ואחות, לחסד של ילדות שנייה.


Dr. Ron Kraus